הכל יחסים, ועל פי הגישה האקזיסטנציאליסטית, אנחנו תמיד מכוונים למשהו, למישהו. כל דבר הוא תמיד בתוך ההקשר ולכן הוא תמיד משתנה.
"הרגשות יכולים להיות "של" אדם; ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנים בלב האדם; ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין האהבה דבקה ב"אני" כאילו היה "תוכן" או אובייקט שלי בלבד; היא שרויה בין האני ובין האתה."
מרטין בוברמרטין בובר הוא אקזיסטנציאליסט בנשמה. הציטוט שלו על המרחב שבין לבין, הוא למעשה ציטוט שמגדיר בפשטות את האהבה - אהבה היא המרחב הממשי שנוצר בין שני דברים. או בין שני בני האדם.
מי שהזדמן לו להכיר כלים מוזיקליים, במיוחד את כלי קשת, יודע כלל בסיסי בטכניקת הנגינה ? בזמן שאנחנו ניגשים לכוון את הכינור, או את הצ`לו... אנחנו מקשיבים למרווח שנוצר בין שני המיתרים, ולא מכוונים כל מיתר ומיתר על פי גובה מדויק כלשהו. אנחנו מקשיבים למרווח, שבשפה המוזיקלית נקרא "מרווח זך" ? מרווח שמשקף התגשמות ההרמוניה המושלמת שנוצרת בין שני מיתרים רוטטים ונשמעת במרחב.
היו מי שהשוו בין מוזיקה לבין אהבה. איכות שמתאווה ומתרחשת בין המיתרים, בין הצלילים, בין הנגן לבין קהל המאזינים. כל עוד נשמעים הצלילים ויש מי שמסוגל לקלוט ולהעניק לצלילים אלה משמעות ? קורית מוזיקה. קורית אהבה.
בעולם התיאטרון מתרחשת יצירה משותפת בין הפרפורמר לקהל כשם שבעולם הטיפול יש co-creation (יצירה משותפת)
בין המטפל למטופל. אפשר להשוות את הסטינג של חדר הטיפולים לסטינג של הצגת תיאטרון - הגבולות מצד אחד והגמישות והחופש האומנותי/טיפולי מצד שני. בתיאטרון הקלאסי קיימת הפרדה ברורה בין השחקנים על הבמה לבין קהל הצופים. היום הסטינג התיאטרלי יכול להיות גמיש גם מבחינת ההפרדה בין השחקנים לבין הקהל, וגם מבחינת משך המופע, כשלא ממש ברור מתי בדיוק הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים.
"פיניטה לה קומדיה", הצגה שראיתי לפני מספר שנים בתיאטרון גשר, נדמה היה שהתחילה עוד לפני שנפתחו דלתות התיאטרון. לפני שהקהל מילא את המקום, השחקנים היו פזורים גם על הבמה וגם בין הכיסאות באולם. המרחב של המופע זלג אל הקהל ויחד עם זה, לא הפסיק להיות המרחב של המופע; לא שחכתי לרגע שאני נמצאת בתיאטרון והידיעה הזאת אפשרה לי להתמסר לעולם קסום שהוא מחוץ לזמן ולמרחב של היום-יום.
"זה מקורה הנצחי של האמנות ? אומר
מרטין בובר - שצורה עומדת נוכח האדם ומבקשת להפוך דרכו ליצירה. מדובר במעשה קיומי של האדם: בעשותו מעשה זה הוא הוגה בכל נפשו את מילת היסוד "אני-אתה" לצורה המופיעה; או אז משתחרר כוח היצירה ונוצרת היצירה."
פסיכותרפיה היא אמנות. דיאלוג הופך את המשתתפים לאמנים, אמנים שיוצרים את חייהם.
הכל יחסים, ועל פי
הגישה האקזיסטנציאליסטית, אנחנו תמיד מכוונים למשהו, למישהו. כל דבר הוא תמיד בתוך ההקשר ולכן הוא תמיד משתנה. כמו המוזיקה, שנעה בזמן, עם הזמן ונגד הזמן. הכל תמיד משתנה.
"משנים מקום ? משנים מזל", זוכרים? לפעמים אפשר לשנות פרטנר לשיחה, לשנות סביבה חברתית, לשנות או להוסיף עיסוקים יום-יומיים, ועוד. כל מפגש שלנו עם כל דבר ועם כל אדם, יוצר משמעויות אישיות, יוצר מציאויות חדשות. ברגע שאנחנו מתמסרים למאמץ האישי המתמשך ומאפשרים למרחבים האלה להתרחש ? אנחנו משנים ומשתנים בתוכם ועל ידם.
בפסיכותרפיה, כמו באמנות, אנחנו מתפלאים ומופתעים לנוכח ההתרחשות, שכנראה אפשר לקרוא לה "מיסטית", כזאת שלא ניתן להסביר אותה בעזרת תצפיות מדעיות, ולהגדיר אותה על ידי נוסחאות מתמטיות. עדיין לא. כמו שאמר אלברט אינשטיין: "הרגש המיסטי הוא מקור כל האמנות והמדע האמיתיים. מי שהרגש הזה זר לו, מי שאינו מסוגל להשתומם ולעמוד מוכה יראה, הריהו ספק אדם." אני שבויה בקסם שקורה במעשה האמנות, כמו גם במעשה הפסיכותרפיה. קסם שמתרחש דרך הדיאלוג ומעורר אותנו לחיים. כל פעם מחדש.